קרא קטע מגלעד מאת מרילין רובינסון, בחירת מועדוני הספר האחרונה של אופרה

ספרים

גילד דרך ארץ

אופרה קראה לאחרונה למרילין רובינסון גלעד רומנים כבחירת מועדון הספרים הבאה שלה. כל ארבעת הרומנים מתרחשים בעיר איווה בדיונית, או עוקבים אחר דמויות מאותה עיירה. פורסם לראשונה בשנת 2004, גלעד נכנס לכומר גוסס, ג'ון איימס, שכותב מכתב סוער וחשוף לבנו בן השבע.

סיפורים קשורים ביקורת: 'ג'ק' של מרילין רובינסון כל 86 הספרים במועדון הספרים של אופרה

חלק גדול מסיפוריו של איימס נסוב סביב יחסיו עם אביו, כולל הקטע שלהלן, בו נזכר הכומר שהסתובב עם אביו לראות את קברו של סבו. 'זה הצער את אבי באופן מריר שהמילים האחרונות שהוא אמר לאביו היו מילים זועמות מאוד,' אומר איימס לבנו בהווה, 'ולעולם לא יכול להיות שום פיוס ביניהם בחיים האלה.'

בוא לסיפור האב והבן המצויר להפליא, הישאר לתיאורי רובינסון המהותיים של הכוח המדהים בעולם ומדיטציותיה הנשגבות על תמותה.


מה עלי להקליט עבורך? אני, ג'ון איימס, נולדתי בשנת האדון 1880 במדינת קנזס, בנם של ג'ון איימס ומרתה טרנר איימס, נכדם של ג'ון איימס ומרגרט טוד איימס. בכתיבה זו חייתי שבעים ושש שנים, שבעים וארבע מהם כאן בגלעד, איווה, למעט לימודים במכללה ובסמינר.

ומה עוד עלי לומר לך?

גלעדפיקדור amazon.com 17.00 דולר$ 10.52 (38% הנחה) קנה עכשיו

כשהייתי בן שתים עשרה אבי לקח אותי לקבר סבי. באותה תקופה המשפחה שלי גרה בגלעד כעשר שנים, אבי שירת את הכנסייה כאן. אביו, שנולד במיין ויצא לקנזס בשנות ה -30 של המאה העשרים, התגורר אצלנו מספר שנים לאחר פרישתו. ואז הזקן ברח להיות מעין מטיף נודד, או כך לפחות האמנו. הוא נפטר בקנזס ונקבר שם, ליד עיירה שאיבדה די טוב את תושביה. בצורת גירשה את רובם, אלה שלא עזבו כבר לעיירות הקרובות יותר למסילת הברזל. אין ספק שהייתה רק עיר במקום מלכתחילה מכיוון שהיא הייתה קנזס, והאנשים שיישבו אותה היו Soilers Free שלא ממש חשבו על הטווח הארוך. אני לא מרבה להשתמש בביטוי 'שכח אל', אבל כשאני חושב על המקום ההוא, המילה הזו עולה לי בראש. לקח לאבי חודשים למצוא לאן הגיע הזקן, הרבה מכתבי חקירה לכנסיות ולעיתונים וכן הלאה. הוא השקיע בזה מאמץ רב. לבסוף מישהו כתב בחזרה ושלח חבילה קטנה עם שעונו ותנ'ך ישן מכות וכמה מכתבים, שלמדתי אחר כך היו רק כמה ממכתבי החקירה של אבי, ללא ספק שניתנו לזקן על ידי אנשים שחשבו שהם גרם לו לחזור הביתה.

זה הצער את אבי בצורה מרה שהמילים האחרונות שהוא אמר לאביו היו מילים זועמות מאוד ולעולם לא יכול להיות שום פיוס ביניהן בחיים האלה. הוא אכן כיבד את אביו, באופן כללי, וקשה היה לו לקבל שהדברים היו צריכים להסתיים כפי שעשו.

זה היה בשנת 1892, כך שהנסיעות עדיין היו די קשות. הלכנו רחוק ככל שיכולנו ברכבת, ואז אבי שכר עגלה וצוות. זה היה יותר ממה שהיינו צריכים, אבל זה כל מה שיכולנו למצוא. לקחנו כמה כיוונים גרועים והלכנו לאיבוד, והיה לנו כל כך הרבה בעיות להשקות את הסוסים עד שעלינו עליהם בחווה חקלאית והלכנו את שאר הדרך ברגל. הכבישים היו נוראיים, בכל אופן, הוצפו באבק במקום בו נסעו ונאפו בשקעים במקום שלא היו. אבי נשא כמה כלים בתוך תותחן כדי שינסה לשים קצת את הקבר, ואני סחבתי את מה שהיה לנו לאוכל, קשיח ומטומטם ואת כמה התפוחים הצהובים הקטנים שהרמנו לאורך הכביש פה ושם , והחלפות החולצות והגרביים שלנו, עד אז מטונפות.

לא באמת היה לו מספיק כסף לבצע את הטיול באותה תקופה, אבל זה היה כל כך הרבה במחשבות שלו שהוא לא יכול היה לחכות עד שיחסוך לזה. אמרתי לו שגם אני חייב ללכת והוא כיבד את זה, למרות שזה הקשה על דברים רבים. אמי קראה כמה רע הבצורת ממערב לנו, והיא בכלל לא שמחה כשאמר שהוא מתכנן לקחת אותי. הוא אמר לה שזה יהיה חינוכי, וזה בוודאי היה. אבי היה אמור למצוא את הקבר הזה למרות כל קשיים. מעולם בחיים לא תהיתי לאן אגיע עם משקה המים הבא שלי, ואני מונה זאת בין ברכותיי שלא הספקתי לתהות מאז. היו זמנים שבהם באמת האמנתי שאולי נסתובב ונמות. פעם, כשאבי אסף מקלות להסקה בזרועותי, הוא אמר שאנחנו כמו אברהם ויצחק בדרך להר המוריה. חשבתי באותה מידה בעצמי.

מעולם בחיים לא תהיתי לאן אגיע עם משקה המים הבא שלי, ואני מונה זאת בין ברכותיי שלא הספקתי לתהות מאז.

זה היה כל כך רע שם שלא יכולנו לקנות אוכל. עצרנו ליד משק חקלאי ושאלנו את הגברת, והיא הורידה צרור קטן מארון והראתה לנו כמה מטבעות ושטרות ואמרה, 'זה יכול להיות קונפדרציה על כל טוב שהיא עושה לי.' החנות הכללית נסגרה, והיא לא הצליחה להשיג מלח או סוכר או קמח. החלפנו לה כמה מטומטמים אומללים שלנו - מעולם לא הצלחתי לעמוד במראה זה מאז - בשתי ביצים מבושלות ושני תפוחי אדמה מבושלים, שטעמם נפלא גם בלי מלח.

ואז אבי שאל אחרי אביו והיא אמרה, למה, כן, הוא היה בשכונה. היא לא ידעה שהוא נפטר, אבל היא ידעה איפה סביר להניח שהוא נקבר, והיא הראתה לנו מה שנשאר מכביש שייקח אותנו ישר למקום, לא שלושה קילומטרים מהמקום שעמדנו בו. הדרך הייתה מכוסה, אבל תוך כדי הליכה היית יכול לראות את החריצים. המברשת הלכה והתמעטה בהם, מכיוון שהאדמה עדיין הייתה ארוזה כל כך קשה. עברנו פעמיים על פני בית הקברות ההוא. שתיים או שלוש מצבות בה נפלו וכולה גדל עם עשבים שוטים ועשב. בפעם השלישית, אבי הבחין במוצב גדר, אז ניגשנו אליו, ויכולנו לראות קומץ קברים, שורה של אולי שבע או שמונה, ומתחתיה שורה של חצי, עטופה בדשא החום המת הזה. אני זוכר שהשלמות של זה נראתה לי עצובה. בשורה השנייה מצאנו סמן שמישהו עשה על ידי הפשטת חלק של קליפת קליפה מעל בולי עץ ואז הדבקת מסמרים בכניסה פנימה וכיפוף אותם למטה כך שהם יצרו את האותיות REV AMES. ה- R נראה כמו ה- A וה- S היה Z נחשל, אך לא היה בו טעות.

זה היה כבר אז ערב, אז חזרנו לחווה של הגברת ושטפנו על בור המים שלה ושתינו ממנה היטב וישנו במעוף החציר שלה. היא הביאה לנו ארוחת ערב של דבקת קמח תירס. אהבתי את האישה ההיא כמו אמא שנייה. אהבתי אותה עד דמעות. היינו לפני אור היום כדי לחלוב ולחתוך את ההדלקה ולגרור לה דלי מים, והיא פגשה אותנו ליד הדלת עם ארוחת בוקר של רוטב מטוגן עם שימורי אוכמניות נמס מעליו וכף חלב עליון עליו, ואכלנו בעמידה שם על הכניסה בצמרמורת והחושך, וזה היה נפלא לחלוטין.

מרילין רובינסון גלעד הארפו הפקות

ואז חזרנו לבית הקברות, שהיה רק ​​חלקת אדמה עם גדר שנפלה למחצה סביב שער על שרשרת משוקללת עם פעמון פרה. אבי ואני תיקנו את הגדר כמיטב יכולתנו. הוא שבר מעט את האדמה על הקבר בעזרת סכין הג'קונים שלו. אבל אז הוא החליט שנחזור שוב לבית החווה כדי לשאול כמה זונות ולעשות עבודה טובה יותר בזה. הוא אמר, 'אנחנו יכולים גם לשמור על האנשים האחרים בזמן שאנחנו כאן.' הפעם אכלה הגברת ארוחת ערב של שעועית כהה שחיכתה לנו. אני לא זוכר את שמה, שנראה חבל. הייתה לה אצבע מורה שהיתה כבויה במפרק הראשון, והיא דיברה בלחש. היא נראתה לי אז זקנה, אבל אני חושבת שהיא הייתה סתם אשת כפרות, מנסה לשמור על נימוסיה ועל שפיותה, מנסה להישאר בחיים, עייפה ככל האפשר ובכלל שם בחוץ. אבי אמר שהיא דיברה כאילו אנשיה אולי ממיין, אבל הוא לא שאל אותה. היא בכתה כשנפרדנו ממנה, וניגבה את פניה בסינר שלה. אבי שאל אם יש מכתב או הודעה שהיא רוצה שנחזיר איתנו והיא אמרה שלא. הוא שאל אם היא רוצה לבוא, והיא הודתה לנו ונענעה בראשה ואמרה, 'יש את הפרה.' היא אמרה, 'נהיה בסדר גשם כשיגיע הגשם.'

'בית הקברות ההוא היה בערך המקום הבודד ביותר שאתה יכול לדמיין.'

בית הקברות ההוא היה בערך המקום הבודד ביותר שניתן לדמיין. אם הייתי אומר שזה חוזר לטבע, אתה עלול לקבל את הרעיון שיש איזושהי חיוניות לגבי המקום. אבל זה היה מיובש ומוכה בשמש. היה קשה לדמיין שהדשא היה אי פעם ירוק. בכל מקום אליו צעדת, חגבים קטנים היו עפים לפי התוצאה, מה שהופך את הצמד הזה שהם עושים, כמו להכות גפרור. אבי הכניס את ידיו לכיסים והביט סביבו והניד בראשו. ואז הוא התחיל לחתוך את המברשת לאחור בעזרת חרמש יד שהביא, והקמנו את הסמנים שנפלו - רוב הקברים היו פשוט מתווים באבנים, בלי שמות או תאריכים או משהו עליהם. אבי אמר להיזהר לאן שפסעתי. היו פה ושם קברים קטנים שלא הבחנתי בהתחלה, או שלא ממש הבנתי מה הם. בהחלט לא רציתי ללכת עליהם, אבל עד שהוא כורת את העשבים לא יכולתי לדעת איפה הם, ואז ידעתי שדרכתי על כמה מהם, והרגשתי חולה. רק בילדות הרגשתי אשמה כזו, וחבל. אני עדיין חולם על זה. אבי אמר תמיד כשמישהו מת הגוף הוא רק חליפה של בגדים ישנים שהרוח לא רוצה יותר. אבל היינו, חצי הורגים את עצמנו כדי למצוא קבר, וזהירים ככל שיכולנו להיות לגבי המקום בו שמנו את הרגליים.

עבדנו זמן רב בהעמדת זכויות לדברים. היה חם, והיה קול כזה של חגבים, ושל רוח שמקשקשת על הדשא היבש הזה. ואז פיזרנו זרעים מסביב, מזור דבורים וקונפלור וחמניות וכפתור רווקות ואפונה מתוקה. הם היו זרעים שתמיד שמרנו מחוץ לגינה שלנו. כשסיימנו, אבי התיישב על האדמה ליד קברו של אביו. הוא שהה שם זמן מה, ליקט שפם קש קטן שעוד נותר עליו, ומאוורר בכובעו. אני חושב שהוא הצטער על כך שאין יותר מה לעשות לו. לבסוף הוא קם והבריש את עצמו, ואנחנו עמדנו שם יחד עם הבגדים האומללים שלנו ככולם לחים והידיים כולנו מלוכלכות מהעבודה, והצרצרים הראשונים רוטשים והזבובים באמת מתחילים להטריד והציפורים זועקות כמו שהם עושים כאשר הם מוכנים להסתפק בלילה, ואבי הרכין את ראשו והחל להתפלל, זוכר את אביו לפני האדון, וגם מבקש את סליחתו של האדון, וגם את אביו. התגעגעתי לסבי בעוצמה, והרגשתי גם צורך בחנינה. אבל זו הייתה תפילה ארוכה מאוד.

כל תפילה נראתה לי ארוכה בגיל ההוא, ואני באמת עייף בעצמות. ניסיתי לשמור על עיניים עצומות, אבל אחרי זמן מה הייתי צריך להסתכל קצת סביב. וזה משהו שאני זוכר היטב. בהתחלה ראיתי שראיתי את השמש שוקעת במזרח; ידעתי איפה מזרח, כי השמש רק מעל האופק כשהגענו לשם באותו בוקר. ואז הבנתי שמה שראיתי הוא ירח מלא עולה בדיוק כשהשמש שוקעת. כל אחד מהם עמד על קצהו, עם האור הנפלא ביותר ביניהם. נראה כאילו אתה יכול לגעת בזה, כאילו היו זרמי אור מוחשיים שעוברים קדימה ואחורה, או כאילו היו תלויים אור מתוחים גדולים שתלויים ביניהם. רציתי שאבי יראה את זה, אבל ידעתי שאצטרך להבהיל אותו מהתפילה שלו, ורציתי לעשות את זה בצורה הטובה ביותר, אז לקחתי את ידו ונישקתי אותה. ואז אמרתי, 'תסתכל על הירח.' והוא עשה. פשוט עמדנו שם עד שהשמש ירדה והירח עלה. נראה שהם צפו באופק די הרבה זמן, אני מניח כי שניהם היו כה בהירים שלא הצלחתם להביט בהם בצורה ברורה. והקבר ההוא, ואבי ואני, היינו בדיוק ביניהם, שנראו לי מדהימים באותה תקופה, מכיוון שלא הקדשתי מחשבה רבה לאופי האופק.

אבי אמר, “לעולם לא הייתי חושב שהמקום הזה יכול להיות יפה. אני שמח לדעת את זה. '


הוצא מ גלעד מאת מרילין רובינסון. זכויות יוצרים 2004 מאת מרילין רובינסון. הוצא באישור פראר, שטראוס וג'ירו. כל הזכויות שמורות. אין לשכפל או להדפיס שום חלק מקטע זה ללא אישור בכתב מאת המו'ל.

פרסומת - המשך לקרוא בהמשך